ביום שישי היה אצלי חבר יקר שאני נוהג ללכת איתו למסיבות וביחד שנינו מסתכלים באומץ על בחורות עד השעות הקטנות של הלילה. הוא סיפר לי שלפני שבועיים הוא יצא לדייט הראשון שלו מזה 3 חודשים. בליינד דייט. במסעדה חיכתה לו יעל, לבושה כפי שתיארה לו בסלולרי. בחורה מתוקה מאוד. ביישנית, שלא לומר חסודה. חייכנית, עירנית, שומרת מצוות וכשרות והולכת לישון כל לילה באחת עשרה כדי לקום בכיף למשרד רואי החשבון שם היא עובדת. (זה בפתח תקווה). שלושים דקות אחרי שהפגישה התחילה חבר שלי הלך לשירותים כדי להתפלח דרך החלון החוצה אל החופש, רק כדי לגלות שיעל מנסה לעשות את אותו הדבר מהתא של הבנות.
נוסטלגיה
אתמול ראיתי דוקו בשם “Need that record”. הסרט מספר על גסיסתן של חנויות התקליטים העצמאיות בשל הקונגלומרטים הגדולים, המייג'ור לייבלז וכמובן האינטרנט. הו האינטרנט. אך בעוד המרואיינים בסרט הביעו תמיכה (מסויגת) במדיום החדש, בקבצי מוזיקה וקשר בלתי מתווך בין האמן לשומעיו, כולם בלי יוצא מן הכלל ביכו את אובדן החנות הפיזית כמקום מפגש. מקום לאנשים בעלי עניין משותף. האינטרנט אמנם מהווה מקור אינסופי לצריכת תרבות אך אין קשר בין אישי, אין מפגש.
האני הנוסטלגי מחבק את האמירה הזו. כמה כיף היה בקרמבו, אליק היה דוחף לי דיסקים מחורבנים ש"אני חייב לשמוע", ראיתי פאנקיסטים ממש מקרוב וזה היה המקום הכי מגניב העולם. וזה אבד. אבל בזמנים בהם האחיינית המהוללה שלי מבלה את ההפסקות שלה בלדבר בפייס עם חבריה לכיתה אני מבין שמקומות המפגש לא חדלו מלהתקיים אלא פשוט שינו צורה.
הירשם ל-
רשומות (Atom)
רשומות
